עבירת שוחד

עבירת השוחד, היא אחת העבירות החמורות בספרי החוקים של מדינות העולם.

יסודה של עבירת השוחד בחוק העות'מאני, עת כללה הפקודה איסור שוחד לנבחרי ציבור לצד בעלי תפקידים פרטיים במערכת המשפט ועוד, ואשר העונש עליה כלל עבודות פרך לצד קנסות כספיים.

בשנת 1957 נחקק החוק לתיקון דיני העונשין (עובדי הציבור), אשר ביקש ליצור אחידות בהגדרת עובדי הציבור, ומנה עשר חלופות שונות של בעלי תפקידים העונים לקטגוריה זו. בחוק זה הוגדרה לראשונה התפיסה הרואה בשוחד כמתן הניתן לאדם בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו, מונח אשר מלווה את עבירת השוחד עד היום, ומהווה חלק קרדינלי במיוחד בעת ניתוח היסוד העובדתי של עבירות השוחד כיום. במהלך השנים הבאות, בוצעו עוד מספר תיקונים, אשר עסקו בהרחבת הקבוצה אודותיה נקבעו איסורי השוחד, קביעת עונש אחיד לכל נוטלי השוחד ועוד.

בשנת 1977, עם חקיקתו של חוק העונשין, אוחדו ההוראות לתוך רצף אחד, כאשר עבירת לקיחת השוחד נכללה בסעיף 290. לאורך השנים, החוק תוקן מספר פעמים, ובשנת 2010 נכנס לתוקפו תיקון מס' 103 לחוק העונשין, שהחמיר את הענישה על עבירת השוחד, בו נקבע כי העונש המקסימלי שניתן להשית על נוטל שוחד יהיה עשר שנות מאסר, ובנוסף העונש המירבי על נותן השוחד נקבע על שבע שנות מאסר, צעד שיש בו כדי ללמד על הערך הרב אותו מייחסת המדינה לעבירה זו.

החוק למעשה מגדיר את עבירת השוחד כטובת הנאה אותה מקבל עובד הציבור, טובה זו נקראת המתת והיא יכולה להיות במספר דרכים ובהם בין היתר, בכסף או בשווה כסף. תמורת אותה טובה זו, פועל עובד הציבור בעבור האינטרסים של מי שסיפק לו את טובה ההנאה. אין חובה כי עובד הציבור יעשה פעולה אקטיבית, מספיק שטובת ההנאה ניתנה לו בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו כדי להספיק ולבסס את עבירת השוחד.

במישור האישי, נוכל לספר כמי שעוסקים בשדה המקצועי בעבירות השוחד, בעבר כפרקליטים המייצגים את המדינה בצד התביעה וכיום מצד ההגנה כמגנים על חשודים ונאשמים בעבירת השוחד, נחשפנו באופן נרחב לרגישויות הרבות שיש בעבירה זו, לדקויות החשובות בענייניה, וגם למשמעויות האדירות שיש ליווי מקצועי של עורך דין הבקיא בתחום זה, החל משלב החקירה. הבנת העבירות הללו, אקוטית היא לשם היכולת למזער כבר בשלב החקירה את החשדות כנגד הלקוח, ובטח בשלב שלאחר הגשת כתב האישום לדעת להתגונן בפני האשמה בעבירות שוחד.