העבירה של מרמה והפרת אמונים קבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כדלקמן: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו מאסר שלוש שנים".
ההגדרה של "מעשה מרמה או הפרת אמונים" עוררה קשיי יישום לא פשוטים לאורך השנים. אמנם מדובר בביטוי עמום ביחס להגדרות של מרבית העבירות הפליליות, אך הפסיקה נתנה לביטוי תוכן יותר בהיר עם השנים.
פסק הדין שהתווה את הדרך ליישום המעשי של הוראת החוק ניתן בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס (30.11.2004). שם קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות מסויימות, פעולה בניגוד עניינים מקיימת את יסודותיה העובדתיים של העבירה. אין צורך להוכיח מניע פסול, או התנהגות "הסוטה מן השורה" של עובד הציבור אם הוכח שפעל בניגוד עניינים, שכן הערך שעליו מגן האיסור על הפרת אמונים הוא אמון הציבור במוסדות השלטון, וערך זה נפגע מעצם הפעולה בניגוד עניינים. כמו כן, לשם הרשעה בעבירה של הפרת אמונים אין צורך להוכיח שהפעולה בניגוד עניינים הביאה לתוצאה של פגיעה באינטרס ציבורי נוסף, כגון פגיעה בכספי הציבור או באיכות השירות שקיבל. עם זאת, מידת הסטייה מן השורה ואופייה רלוונטיים מאוד לבחינת האירוע.
לגבי הפרט של "פגיעה בציבור", שהוראת החוק דורשת שיתקיים כדי שתיווצר עבירה, נפסק שהעבירה תתקיים כאשר נגרמה "פגיעה מהותית באינטרס מוגן", קרי באחד משלושה ערכים: טוהר המידות של עובדי הציבור, תקינות פעולות המינהל או אמון הציבור בעובדי הציבור.
נוכח ביקורת מתמשכת על אופיה הכללי והבלתי מוגדר של העבירה, מצא בית המשפט העליון להבחין בין ניגוד עניינים שאינו פלילי לכזה החוצה את הרף הפלילי. ניגוד עניינים שאינו פלילי יכול להיות מטופל במישורים אחרים, כגון המישור האתי או המשמעתי. ניגוד עניינים פלילי, לפי הלכת שבס, הוא כזה שנוסף לו "פן מחמיר נוסף".
התקיימותו של פן מחמיר נוסף נלמדת מנסיבות העניין, ואין מדובר ברשימה סגורה של מקרים. בהקשר זה, קבע הנשיא ברק כי יש להתחשב, בין היתר, בעוצמת ניגוד העניינים (כאשר ניגוד עניינים על רקע כספי נתפס כחמור יותר), במידת הסטייה מן השורה: אין דינה של סטיה חמורה ומתמשכת כסטייה קלה וחד-פעמית, במעמדו של עובד הציבור וההשפעה של התנהגותו על הציבור, ובשאלה האם עובד הציבור השחית במעשיו גם כפופים לו או עמיתים.
כב' השופט (כתארו אז) א' מצא ז"ל, שאמנם היה בדעת מיעוט באשר לתוצאת ההליך בפרשת שבס, הוסיף קריטריונים נוספים שיש לבחון, וגם הם מקובלים ומשמשים את מערכת האכיפה בבחינת אירועים דומים: האם מדובר בפעולה משמעותית מבחינת המשאבים הציבוריים שנדרשו לה?, האם הפעולה נעשתה כחלק משגרת עבודתו השוטפת של עובד הציבור או שמא "יצא מגדרו" כדי לבצעה? האם הקשר בין עובד הציבור לבין מי שהוא פעל למענו היה מלכתחילה קשר מושחת?
גם בעניין שבס וגם בפסיקה מאוחרת יותר פסק בית המשפט העליון כי כדי שתתקיים עבירה של הפרת אמונים די בכך שעובד הציבור היה מודע לעובדות היוצרות את ניגוד העניינים, ומודע לנסיבות שבגינן ניגוד העניינים פוגע בציבור. אין צורך להראות שעובד הציבור התנהג בדרכי מרמה או פגע במכוון בציבור (ר' למשל ע"פ 846/12 ויטה נ' מדינת ישראל).
רק עורך דין פלילי המתעסק בתחום צווארון לבן, ובניסיונו מאות תיקים הכוללים את עבירת המרמה והפרת האמונים יכול לבצע ניתוח מדוייק ואמין של המצב המשפטי אליו נקלעתם.